19 Feb
19Feb

יום ראשון בבוקר. שרון אפתה פיתות. אני עישבתי בגינה לראשונה אחרי שבועות של גשם בלתי פוסק. התהלכתי בה מכאן לשם ולשם אחר בעקבות מה ששבה את עיני ולא באופן שיטתי. בערוגת פרחים תחבתי את ידי לאדמה התחוחה, למחילה ארוכה של מכרסם שאיים על בצלי פרזיה שעוד מעט תפרח.
בצהרים המאוחרים כשיצאנו לטייל, הבחנתי בחסרונה של הטבעת על אצבע יד שמאל. ימים קרים מועדים לפורענות, האצבעות מתכווצות, והטבעת עלולה לנשור בקלות.  נזכרתי שפעם, בישראל, מצאתי אותה בפריזר. 

כשחזרנו, הפכתי את האדמה בערוגת הפרחים. מכל המקומות, סביר ששם היא החליקה מהאצבע. אבל, לא. 

שחזרתי את מעשי אותו בוקר שוב ושוב. נזכרתי שהבאתי בבוקר עצים להסקה ויכול להיות ששם בין מאות בולי העץ היא נפלה. ואולי כשזרקתי את העשבים לקומפוסטר? אולי בערוגות הירקות? אולי נשרה מהיד כשרוקנתי אשפה?
"את עדיין מאמינה שתמצאי אותה?" שמעתי את הספק בשאלה של שרון למחרת יום החיפושים הראשון. 

בבוקר שלמחרת עשיתי שוב סיבוב בגינה, מול האור, כך שאולי תנצנץ, אבל בעיקר התכופפתי אל אבני גרניט קטנטנות שגבישי הקוורץ שבהם נצצו. הספק והעצב התחילו להתגנב אצלי. אחרי הכל, זו לא היתה סתם טבעת. 

עלה בדעתי שאפשר להעזר במגלה מתכות. פעם ראיתי אנשים סורקים את חוף הים, מחזיקים בו כמו במקל גולף. האפשרות לקנות מכשיר כזה נפסלה, מפאת הזמן שייקח עד שיגיע אלינו משלוח, הגשמים הרבים שיורדים עכשיו וכשהבנו שהוא אסור למכירה ולשימוש בפורטוגל. 

שלחנו ווטסאפ למעגל חברות בכפר, "זו טבעת בעלת ערך רגשי עמוק" שרון כתבה. חברה ענתה שיש לחברים שלה, ושצריך לקנות 8 בטריות  אצבע. הגשם הוסיף לרדת, כל היום, אי אפשר היה לחפש דבר בחוץ. בינתיים ראיתי ביוטיוב שהמכשיר מסוגל לזהות מטבעות ושאריות מתכת גם מתחת לדשא.


אחזתי בו ובציפיה. ניסיתי להבחין בגווני הצפצוף. מידי פעם עצרתי וחפרתי היכן שהצפצוף היה חזק יותר ואכן הוא זיהה מסמר ושאריות בנייה. מפלס האופטימיות שלי זיגזג נוכח היחס בין שטח הגינה לקוטר המכשיר. אחרי שסרקתי ביסודיות את המקומות שבהם עישבתי נותר לי לסרוק את המרחב שבין לבין. ואז, כשכמעט נכנסתי הביתה הוא צפצף. שוב הנחתי את המכשיר, ואצבעותי מיששו את פלומת הדשא.

, מ  - צ  - א  - ת  - י,   מ-צ-א-ת-י,  מצאאתי

 בחיוך מאוזן לאוזן, פתחתי את הדלת, מנופפת בטבעת שעל אצבעי מול שרון. טבעת כמחט בערמת שחת.

איט איז א מירקל, אמרה חברה. אוהו, כמה שהיא צדקה. מעשה ניסים, שראשיתו לפני למעלה מעשרים שנה.

זמן מה אחרי שנועה, בתי, אובחנה כאוטיסטית, הלכתי להתנסות ואז ללמוד שיטת טיפול אנרגטית. הנחתי שהיות ורב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור למח, מוטב שאשלח גם חץ לטיפול לא סטנדרטי. 

נסעתי עם נועה לסדרת טיפולים מרוכזת של המאסטרית האוסטרלית, כריסטין דיי, שהתקיים בקיבוץ עין השופט. 5 ימים, שני טיפולים ביום.  בטיפול האחרון, נעמדנו 6 מטפלים ואני, בכובע האימהי, סביב מיטת הטיפולים. עצמנו עיניים, הקשבתי להנחייה, עד שקולה של כריסטין נעלם. פתאום ראיתי מולי גבר בעל מבנה פנים אסיאתי, שחום עור, עם רעמת שיער מקורזלת שחורה. מי אתה? שאלתי. סאי בבה, הוא ענה. מעולם לפני כן לא שמעתי את שמו. ומי אתה בשבילי? מורה. תן לי סימן, ביקשתי, והוא הושיט לעברי טבעת זהב אדום עבה למדי וענד אותה לאצבעי. גופי רעד והרגשתי פעימות לב מואצות. פקחתי עיניים.

 נועה שכבה על מיטת הטיפולים וחייכה חיוך שליו. הטיפול הסתיים. 

מישהי הפנתה אותי לצורפת, ש"רואה" וצורפת תכשיטים מותאמים אישית. התקשרתי אליה למחרת, סיפרתי לה מה היה מבלי לתת כל פרט מזהה של הטבעת. 

אני רואה אותה, היא אמרה לי בטלפון. טבעת מזהב אדום, עם יהלומים זעירים. אכין אותה ואם תרצי, תקני ואם לא, את לא חייבת.

מאז, בטבעת זו מקודשים לי החיים.

Comments
* The email will not be published on the website.