24 Feb
24Feb

רשמי סיור ליקוט עם ניסים קריספיל

אם לקטות טבועה באדם הרי שניסים קריספיל שייך לשבט הזה. עשרות שנים שהוא חוקר צמחים ומלקט סיפורים על שימוש בצמחי בר למאכל ולרפואה אצל הבדואים והערבים בישראל, במרוקו ובכל מקום שהוא מגיע אליו. בספריו הוא משמר ידע, מעביר אותו מהדיבור אל הכתב. 

הצטרפתי לקבוצה של כ20 אנשים ש"ליקטו" את ניסים ובמשך מספר שעות רשמו כל מילה שיוצאת מפיו, התכופפו, גחנו על הקרקע, אספו עלים ושורשים אל סליהם.
למראה זה, אני חושבת לעצמי מה היה קורה אילו ניתנה הוראה לצאת לטבע במקום להיכנס לבידוד, לו מנהלת הקורונה ומערכת החינוך היו מאמצות את השדה כבית כספר.

מבטם של הלקטים מופנה רב הזמן אל האדמה, בהליכה ובעמידה, שלא כמו חובבי הציפורים והכוכבים.

כמו בטקס קדום, עומדים כולם סביב הדודאים ומקשיבים לסיפורים ולפרשנות.  "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ, וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה: תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.וַתֹּאמֶר לָהּ: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי? וַתֹּאמֶר רָחֵל: לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ." 

לאיזה חלק בצמח מכוון הכתוב בבראשית ל'? לעלה? לפרח? לפרי הבוסר או לפרי הבשל? ומה עשו בו הרומאים? ומתי משתמשים בו הבדואים? וכמה אסטרוגן מצוי בו? 

ספרות שעושה שימוש בשם צמח אינה בהכרח מקור בוטני מהימן. לשיח המלוח אין ריח, כפי שכתבה נעמי שמר והוא אינו צומח על המים.  

ניסים מספר בשבחו של המלוח ומציין בין השאר שיש בו חומרים היפוגליקמים שמורידים רמות סוכר בדם. אנחנו אוספים עלים, מבחינים בין עלי חורף לעלי קיץ. בתום הסיור נפריד אותם מהגבעולים ונטגן אותם כציפס. 

ואת עלי המרוה נשמור לתה. 

השקיות והסלים מתמלאים בעלים, גבעולים ובשורשים. אנחנו חוצים את שדות העיריות, טועמים פרחים פה ושם כאילו היינו חרקים. בפעם הראשונה אני רואה את שורשי העירית, לומדת להבחין בין חדשים לבני שנה ושנתיים. 

בדיון שיתקיים אחרי הסיור בקבוצת הווטסאפ של הקבוצה ידקדקו בהוראות השימוש בהם להכנת תשרית לרפואה. 

כל איזכור של השם "עירית" משביע את העין הרואה, את חוש הטעם, את האפשרות לריפוי העור- ומזין את הגעגועים לאמי, עירית.


לא רק ידע על צמחי הבר עובר בין אנשים בקבוצה. אני  רואה  את ניקולה, מטפלת עם ידי זהב, "שמה יד" על הגב של אחת המשתתפות. ככה זה נראה כשאדם מביא את עצמו לכל מקום בו הוא נמצא. 

  רן מכין את כפיסי העץ להבערת האש ב"תנור, טיל" תוצרת בית. 

שרון גוזרת את לחמי המחמצת שהכינה, מצרפת אותם לשאר מאכלים על השולחן המשותף. 

על המחצלות יושבת קבוצת נשים, חותכות שומר לחביתה ומפרידות עלי מלוח. אני תוהה אם זה מקרי שהנשים עובדות בקבוצה, מכינות אוכל, והדלקת האש היא מעשה ליחיד, או  שעלי לצאת לחפש שורשים לכך בהבדל שבין ציידים ללקטים. 

האש מקבצת אנשים, ניסים מערבב את עלי המלוח המטוגנים, רן מוסיף כפיסי עץ ובקומקום מתבשל תה שומר ועירית

הסיפורים המרתקים של ניסים מהדהדים עוד זמן רב אחרי המפגש. הידע הרב שליקט, זה שטעמנו ממנו על קצה המזלג, משקף את הקרבה לטבע של דורות רבים. ידע שהיה נגיש בכל בית, הולך ונעלם ככל  ששדות הבר מצטמצמים. 

ואולי הלקטים המודרנים יצליחו להשיב חלקים ממנו, להנגיש לכל בית. 

דרוש לנו מעשה ניסים. 

Comments
* The email will not be published on the website.