10 Sep
10Sep

"כשאת מסתכלת על גינה את יכולה לראות את האישיות של הגנן". ג'ודית


בקבוצת הווטסאפ שהקמנו לצורך החלפת תוצרת חקלאית וידע כתבה ג'ודית שהיא עומדת לטוות חוטים מזרעי הפשתן שגידלה. אני רציתי לשוב לבקר בגינה המיוחדת, העשירה שלה, לקבל הסבר למה שראיתי בביקורינו הקודם. 

לכל אחת מחברות הקבוצה גן עדן עם סיפור הקמה אחר ונראות אופיינית לו. ג'ודית, פורטוגלית שגרה בכפר הסמוך מזה שלוש שנים עם בן זוגה הדני אסביורן. במקצועה היא מורה לספרות ולשון פורטוגזית ולצרפתית. בנוסף, מידי יום היא עובדת מספר שעות בגן הירק שלה, מגדלת, אוספת, ניזונה ומשמרת את היבולים לחורף. אין בכפר שלהם מכולת. גרים בו שלושים וארבעה תושבים, הרוב נשים. 

בגן הירק של ג'ודית, בולטת לעין התערובת שיצרה בין פרחים לירקות ועצים. בכל מטר שאני עוברת אני מבחינה בין המוכר לחדש לי. עגבניות, קישואים, בטטה, כרוב, בצל יש כמעט בכל גינה כאן. שתילים שלהם נמכרים בדוכנים שבשוק המקומי בעיר בכל שבת, אבל אדמאמא, קינואה, פשתן ואמרנט - זה כבר סיפור אחר שמקפל בתוכו הרבה ידע, הבנה ואידאולוגיה. 

אמרנט

כשהתחילה לגנן את גן הירק, לפני כשלוש שנים, הכל נראה אחרת. אף פרח לא צמח למעט מה ששתלה. הבעלים הקודמים, כמו השכנים הנוכחים שלה, גידלו תירס, כרוב, תפוחי אדמה. דישנו וריססו כימית את האדמה, עיקרו אותה מכל צמח אחר. ומה עם פרחים? אותם גדלו ליד הבית. בעיקר פרחי קטיף בעלי גבעול ארוך, בשביל להניח בבית הקברות.

עכשיו היא אוספת את כל החומר היבש ומניחה בערימת הקומפוסט. בעוד כמה חודשים  תפזר אותו בגינה. כך נוצרה הערבוביה הזו, היא מתארת לי את פשר הצבעוניות האקראית הזו של הפרחים בגן. הזרעים שהיו בקומפוסט נבטו ספונטנית בכל מקום בגן החל מהשנה השנייה.

בחיי הכפר, בכל עונה טמונה גם ההתכוננות לעונה הבאה.

ג'ודית מזמינה אותי להצטרף אליה למסלול הקבוע שלה לאיסוף גללים של סוסי בר ברכס שמעבר לביתה. מכל ערימה היא תאסוף מעט. הסוסים באים לעמק לשתות ממי הנחל הזורם כאן בחורף ולאכול את הירק העשיר שצומח כל השנה. עד לפני עשרות שנים היו מאות סוסים  ופרות רועים כאן אבל אוכלוסיית הסוסים התמעטה במקביל להתרבות הזאבים.

אנחנו משוחחות באנגלית, שאינה שפת האם שלנו ובכל זאת אני מרגישה שאנחנו מאותו הכפר בראיית העולם שלנו אף שהיא גדלה בפורטוגל ואני בישראל. לשתינו יש תקווה שהדור הצעיר ירגיש יותר בבית בעולם על כל המשתמע מבחינת האחריות הסביבתית. 

ג'ודית הביאה לנו בביקורה אצלנו תפוחי אדמה אדומים קטנים, מבחר זרעים ופרי שטרם הכרנו, Tomatillo. כל דבר היא ארזה בשקיות נייר משומשות של קמח ומוזלי. עפנו על הרעיון. אין גבול להימנעות מאשפה שעדיין אפשרית. 

Tomatillo

כשירדנו מההר, היא הלכה לפני עם שקית הגללים. ויזואלית, ואולי לא רק, אני נזכרת בתמונה שצילמתי את שמרית, אחותי, יורדת מאחת הפסגות ליד פטרה עם שקי אשפת מטיילים שאספה בדרך. ג'ודית מכירה את הסיטואציה, גם היא הורידה מההר שקי אשפה של אחרים. 

לפני שנפרדנו, ג'ודית מסרה לי את שני השקים שמילאה בזמן שאני צילמתי, זה בשביל הקומפוסט שלכן, אמרה והסבירה לי שוב כיצד היא מכינה אותו. אני כבר חושבת איזו חלקה נסמן ב'תודות לג'ודית ולסוסי הפרא' . 

ביציאה מהכפר, בצהרי היום, ראיתי מולי רועה לבושת השחורים, זו שבבוקר, כשהגעתי, יצאה למרעה עם חמש הכבשים שלה. עכשיו היא חפנה בשמלתה איצטרובלים. חייכתי לעצמי בסיפוק, כן, השנה גם אנחנו הספקנו כבר למלא ארבעה שקים לקראת החורף.


* * *

כעבור ימים ספורים, כשנפגשנו, זיהתה ג'ודית את הרועה בתמונה. "זו וירג'יניה, השכנה שלי שאת שדותיה צילמת. היא ואחותה אלמנות, viúva, נקראות בפורטוגזית האלמנות לבושות השחורים. וירגיניה בת 85, עדיין עובדת בשדות, רועה ועדיין מטפסת על גג ביתה להחליף רעפים שבורים". 

נזכרתי ב"אחותה" שצילמתי בהודו. 

נשים, נשים. כמו צבעי הפרחים בגינה של ג'ודית. הכי רחוק ממונוקולטורה.


Comments
* The email will not be published on the website.