13 Aug
13Aug

פחות מחודש אחרי שהגענו לשבתון בפורטוגל, החלו לשאול אותנו על סדר היום שלנו. תחילה הרהרנו בימים שחלפו וענינו: טיילנו ביער, שחינו באגם, הלכנו לשוק, למדנו, ישבנו במרפסת ולא עשינו דבר, שוחחנו, אירחנו. כשהשאלה חזרה על עצמה, הבחנו בניואנסים שבשאלה "אז מה אתן עושות שם כל היום?": האם היה שם ענין וסקרנות? האם היתה שם ביקורת? האם הפחד של השואל.ת באשר לעצמו בצבץ? 

אני מכירה אנשים שמחכים בכליון עיניים לצאת לשבתון או לפנסיה, לממש חלומות ואחרים שחוששים ופוחדים ממנו, ויש את כל גוני הביניים. 

אז מה אנחנו עושות? 

הבוקר למשל, אחרי הקפה, שרון הקשיבה לפודקאסט בפורטוגזית ואני יצאתי לסיבוב בגינה, בכיס אחד מצלפון בכיס השני מזמרה. "אבל כמה זמן עושים סיבוב בגינה?" כמה שאני רוצה. אני עונה כמו שאמא שלי ענתה על השאלה כמה מים שמים בבצק? כמה שהקמח תופס. 

תשומת הלב שלי היתה נתונה לשמים ביום שאחרי הגשם, לטיפות הטל על הפרחים ולמאביקים הרבים: דבורים, זבובים, פרפרים, כמעט על כל פרח ראיתי חרק, מה שמסביר את שפע השעועיות ושאר ירקות ונותן הרגשה טובה באשר לחלקינו הצנוע בהצלת דבורים בעולם. 

למעלה מ100 מינים של צמחי נוי, ירקות ופירות שתלנו בגינה והיא נעשתה מקום שוקק חיים. 

בינתיים שרון הוציאה מהמטבח  מגשים ועליהם מחית שזיפי סנטה רוזה לייבוש בשמש. 

זמן רב אני כבר לא עונדת שעון, במקום זה מתרגלת טו טייק מיי טיים. כמה שצריך, כמה שאני רוצה, כמה שמתאים לנו. 

לקחנו את הזמן, הטמענו אותו ביומיום, בגיבוש רעיון, מחשבה, בעיבוד רגשי, בעשייה, בהעלאת זיכרונות, ב"להיות" . בלי לחץ, בלי דד ליין, בלי רשימות טו דו. 

הרופאה שלי בקשה שאשמר מסטרס, זה שנוצר בנסיבות החיים שקדמו לשבתון. לא תיארתי אז לעצמי איך נראית מנת חיים מופחתת סטרס ובכמה דרכים אפשר לקרא שורה של יונה וולך, "רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים". 

עברו יומיים, לדר השזיפים מוכן ואיתו סיפורה של שרון על הלדר המשפחתי. 

אמרדין, קמרדין...מעדן שליווה את ילדותי, אבא שלי היה מביא מעכו מן שטיח מגולגל מתוק חמוץ עטוף בניילון. אחותי ואני מרטנו משכנו את המעדן הדביק מהנליון העוטף והתענגנו על טעמו ומרקמו הנמס בפה.

כשבגרתי תמיד חיפשתי אותו, ידעתי להבחין לפי הצבע האם הוא "אמיתי" - חמוץ ללא תוספות סוכר ומשמרים, או "מזויף" בהיר יותר, דביק ומתוק מידי. אנשים סביבי כינו אותו "לדר" -עור, אבל תמיד אמרתי - "לא, נו זה אמרדין".

אמרדין  Qamar Al-Deen הוא מקרה פרטי של לדר - עשוי תמיד רק ממשמש, הוא תרכיז מוצק של המיץ שמשרים ללילה ושותים אותו כמיץ סמיך בחודש הרמדאן המוסלמי.

כשנולדו ילדי למדו גם הם לאהוב אמרדין, קצת פחות בלהיטות משלי ושל אחותי.

אביב, בתי, שאלה אותי כשהיתה בגיל העשרה שלה- למה לא עושים אמרדין מפירות אחרים?

השאלה הובילה אותי לחיפוש ואז נתקלתי שוב במושג לדר. הסתבר שזו שיטת שימור ידועה לפירות שונים.

מאז, כל קיץ פרשנו שקיות גדולות ועליהן מרקחות פירות מרוחות שעמדו לייבוש בשמש הישראלית הקופחת והמייבשת. לאחר שהתייבש לדר המשמשים והשזיפים ארזנו ושלחנו את חלקו לדרי, אחותי.

השוק הפורטוגלי גדוש עכשיו בשזיפי סנטה רוזה מלאי מיץ בטעם של הילדות. הלדר, שיבש כאן תוך יומיים, ישלח לדרי שבאמסטרדם, חלק אביא לאביב שבאיטליה וחלק אביא לשחר בישראל.

איך מכינים לדר

הכי פשוט בעולם…

לוקחים פירות בשלים, מגלענים, מבשלים בסיר לצמצום נוזלים, טוחנים בבלנדר למחית, מקררים ושוטחים בשמש, או במייבש מזון או בתנור רגיל על חום הכי נמוך שיש.

לאחר שיבש ממש, גוזרים לרצועות ומאפסנים.

כשיושבים בחורף מול האח ומתגעגעים לשמש, מוציאים גליל, מושכים, מורטים ומפרידים מהניילון, עוצמים עיניים וחושבים על….


Comments
* The email will not be published on the website.